המוליך מים לקדשן וכו׳. עיין השגות דמשיג על מ״ש רבנו וא״צ לומר מים שנתקדשו דס״ל דאין היסח הדעת פוסל במים מקודשין דומיא דמלאכה דהר״א סובר דפיסול מלאכה משום לתא דהיסח הדעת כמ״ש פ״ז מהל׳ פרה ה״ג עיי״ש ורבנו לשטתו כמ״ש הכ״מ.
והגאון רבי יעקב אלפנדרי בקונטרס מוצל מאש סימן מ׳ כתב וז״ל ולכאורה קשה טובא על הראב״ד דגמ׳ ערוכה
יומא דף מ״ב אלא למעוטי מאי אילימא למעוטי אסיפת אפרה וקידוש למשמרת למי נדה כתיב (ופרש״י שצריך שיהיו שמורים עד שיזה מהן) אלא לעץ ארז ואזוב הרי מפורש כדברי הרמב״ם ונראה דכונת הראב״ד להקשות עליו לפמ״ש רבנו פ״ד מהל׳ פרה דמלאכה פוסלת בשחיטה ושרפה ולא הזכיר היסח הדעת לזה סובר הר״א בדברי רבנו דאין היסח הדעת פוסל בהן רק מלאכה והאי סוגיא דיומא דפוסל לאו הלכתא היא דאליבא דרב דס״ל פסולה בזר צ״ל הכי אבל אליבא דשמואל לא והאי קרא דלמשמרת ס״ל דאתי לפרה ששתתה מי חטאת דטמאה כדאמרן בספרי ופסקה פט״ו ומשום הכי הקשה עליו כאן אמאי כתב דפוסל היסח הדעת. עוד אפשר לומר דסובר הראב״ד דלא כפרש״י שעד שיזה מהן פסול דמשמע אפי׳ אחר קידוש אלא דדוקא בשעת קידוש פוסל ואחר כך לא והא דאמרינן התם למשמרת למי נדה כתיב היינו דצריך שימור בשעת קידוש שנעשה מי נדה ולזה משיג על מ״ש רבנו דאפי׳ לאחר קידוש פוסל. אמנם בדברי רש״י יש לעיין דמשנה ערוכה פי״ב דפרה המזה מחלון של רבים ונכנס למקדש וכו׳ ופי׳ התוס׳ יו״ט בשם מהר״מ שהיו נוהגין להניח מי חטאת בחלון של רבים ימים רבים וכו׳ אלמא דאחר קידוש אין היסח הדעת פוסל דאל״כ האיך היו מניחין אותן ברה״י (צ״ל ברה״ר) ימים רבים והאיכא היסח הדעת כיון שאינו רשות מיוחד לו אלא ודאי דלא בעינן שימור עד שיזו אלא משהוקדשו מותר. וצריך לומר דמ״ש רש״י לאו דוקא אלא ה״ק עד שיהיו ראויין להזות דהיינו בעת קדוש עכ״ל.
ועם היות שהיה רב וגדול ליהודים. וקונטרס הנ״ל כלו מחמדים. במקום הזה לא דק. דהן גוף קושייתו על הראב״ד לק״מ. לא מבעיא לפי גירסת הש״ס אילימא למעוטי אסיפת אפרה ומילוי מים לקידוש דאין כאן התחלת קושיא אלא אפי׳ לפמ״ש התוס׳ ד״ה למשמרת דמשמע דגירסא שלהן אסיפת אפרה ומילוי מים וקידוש אכתי אין הכרע דפוסל היסח הדעת במים מקודשין ואטו מפרש״י מקשה להראב״ד וכבר הרגיש בזה. שנית מ״ש דסוגיא דיומא אליבא דרב שלא אליבא דהלכתא לא דק דאנן קי״ל כרב דשחיטת פרה בזר פסולה עיין פ״ג מהל׳ פרה ה״ב הכהן וכו׳ ושוחט בימינו וכ״כ רבנו פ״א מהל׳ פרה הי״א ובפ״ד מהל׳ פרה הי״ז דודאי הלכתא כרב באיסורי. גם מה שהקשה למה השמיט רבנו דין היסח הדעת בשרפה ושחיטה ליתא עיין מ״ש רבנו פ״ה מהל׳ פרה ה״א והמשמרה בשעת עשייתה אלמא דבעי שימור ואם מסרה הכהן השורף שהוא השוחט לשמירת השומר רשאי להסיח דעתו. גם מה שסיים להקשות ממתני׳ דהמזה מחלון של רבים וכו׳ ותירץ לדרך רש״י והניח בקושיא לדרך רבנו אין זה קושיא להקשות על רש״י ורבנו ממ״ש התוס׳ יו״ט בשם מהר״מ ובפי׳ המשנה לרבנו פי״ב דפרה מ״ד שהיה דרך שיעמוד אחד בחלון של רבים לטהר את העוברים ברה״ר עיין פט״ו מהל׳ פרה ה״ח וגם לדרך מהר״מ י״ל שהיה סוגרו בחותמות בלילה.
סוף דבר מסוגיא דיומא אין הכרע לפי׳ רבנו אלא לפי הנראה דרבנו סובר דלשון מי חטאת היינו מים מקודשין וכמ״ש רבנו פ״ז מהל׳ פרה ה״א ועיין מ״ש פ״ט מהל׳ פרה הט״ו. ולפ״ז הא דתניא
בגיטין דף נ״ג העושה מלאכה במי חטאת דמשמע דמלאכה פוסלת אף במים מקודשין קשה אהא דתנן והמלאכה פוסלת במים עד שיטילו את האפר אלמא דאין מלאכה פוסלת במים מקודשין לזה מפרש רבנו דאם יש בידו מים שאינן מקודשין ועושה מלאכה שלא בגופן דהיינו שנוטל אבן ושוקל בשר נפסלו מים שאינן מקודשין משא״כ במקודשין לא נפסלו עד שיעשה מלאכה בגופן דהיינו שיטיל מים במשקולת וישקול בשר כנגדן וכמ״ש פ״ז מהלכות פרה ה״ג ומינה דכיון דסוגיא זאת איירי במים מקודשין מוכח דהיסח הדעת פוסל אחר קדוש ומשו״ה מסיק
יומא דף מ״ב אלא למעוטי עץ ארז ואזוב ולא נקיט אלא למעוטי מים מקודשין.